יום שבת, 27 באפריל 2013

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו... עד לונדון

 
אני וזמנים לא הולכים ביחד. השעון שלי מכוון למהר בעשר דקות כי ככה אני מאחר רק ברבע שעה בערך. כשעוברים לשעון קיץ או חורף, לוקח לי חודש בכלל לקלוט את זה. כל מי שקובע איתי יודע מראש שאין סיכוי שאגיע בזמן. אפילו לא במקרה. המוח שלי הוא לא שעון שוויצרי, אולי גבינה שוויצרית, אולי שעון בדואי. אם אין עדיין שם לסינדרום הזה אז בטח יקראו לו על שמי, יחזקאל צינצנטוס, או אולי סתם חזי, שם החיבה שלי.
ואז מגיע הפסיכומטרי.
מילא שהקורס מתחיל בתשע בבוקר אבל פתאום צריך לעשות כל דבר על זמן. הרגשתי אבוד. מועד אפריל הלך והתקרב. למדתי היטב באתר של המרכז הארצי על הרשמה לפסיכומטרי אבל הבנתי שלדעת איך להרשם זה לא מספיק בשביל ציון פסיכומטרי ראוי לשמו. בעצם יש לומר ציוני פסיכומטרי, כי הייתי צריך לרשום גם את אחי יהושפט. כן, כן, יש לי אח תאום. ויש בינינו סידור. יש דברים שאני עושה בשביל שנינו ויש דברים שהוא. הרשמה לפסיכומטרי זה עלי. הסתכלתי על טבלת מועדי פסיכומטרי ובחרתי לנו את מועד אפריל. אתם צריכים להבין, מי שיש לו פחד גבהים מרגיש חרדה לא רק כשהוא עומד במרפסת בקומה 20, אלא גם כשמדברים על מקומות גבוהים ואפילו כשרק מוזכרות מילים שמתקשרות לגובה. צוק, למשל, או מעלית, שלא לדבר על שמות התואר גבוה, תמיר וכיוב'. אצלי זה אותו דבר עם שעון וזמנים (אוף!). אז כבר בחירת מועד פסיכומטרי גרמה לי לרעוד כי המילה מועד, אתם מבינים, לא עושה לי טוב.
זה בטח לא גנטי כי עובדה שלשפי, אחי התאום הזהה, אין את זה. הוא דוקא דייקן להחריד. אבל שלא תחשבו ששפי מושלם. לשפי יש חרדת זכרון. כל החיים הוא מפחד שישכח משהו. ביום הזכרון הוא לוקח ואליום (שזה קל לנו להשיג כי אמא שלנו רופאה והיפוכונדרית וארון התרופות שלנו בבית לא היה מבייש את מחלקה פנימית גימל בתל השומר). כל מי שמכיר את שפי יודע שאסור להגיד לו "אל תשכח..." או "תזכור...". זה מטריף אותו. הויכוח הכי גדול בין ההורים שלנו היה האם לעבור דירה לישוב השכן או לא. אנחנו גרים בזכרון וזה מהווה טריגר לחלק מהתקפי החרדה של שפי. אמא הציעה שנעבור לישוב השכן, פראדיס. אבא התנגד והיה ריב גדול. נשארנו בזכרון אבל שפי לוקח באופן באופן קבוע תרופה נגד חרדה.
אתם כבר מבינים שמשפחת צינטנטוס היא משפחה מאוד מיוחדת. הגנים של השגעונות זה מהצד של אמא. חכו שאספר על סבתא טובה. ועוד לא הזכרתי את אבא שלי. קצת לא נעים להגיד אבל אבא שלי יקה. כלומר, ה-או-סי-די שלו זה לא משהו פרטי שלו אלא חלק מהגן התרבותי שמשותף לכל היקים. תקראו את "פחד גבהים" של אריקה ג'ונג כדי להבין איך נראית האסלה בשירותים שלנו. הוא דוקא לא כועס עלי כשאני מאחר כי אמא הסבירה לו עוד כשהייתי קטן שאני לא שולט בזה.
אז זה ככה אצלנו: אבא יקה, אמא פסיכיאטרית היפוכונדרית, שפי עם הזכרון ואני עם העמידה בזמנים. משפחה שכזאת. וכאמור, על סבתא טובה עוד אייחד בעתיד סיפור נפרד. רק כרמז אגיד שאנחנו כולנו שפויים לגמרי בהשוואה אליה.
ועכשיו מועד אפריל.
תקשיבו, כשאתה מפחד ממשהו, אתה תעשה הכל כדי להימנע ממנו, נכון? אז הפתרון שלי לחרדה מהמילה מועד הוא להפנים רק  את המשמעות השניה שלה. ואז אין לי חרדה. אז בשבילי מועד אפריל זה כושל אפריל ומכישלון אין לי שום פחד! אבל הרי אין טעם ללכת על משהו שאתה בטוח הולך להכשל בו, נכון? בקיצור, רשמתי רק את שפי לבחינה וגם לקורס (היי קיו, הקורס הכי הכי בזכרון יעקב).

אני נסעתי ללונדון ללמוד בלונדון סקול אוף אקונומיקס. גם אחלה טלוויזיה ובעיקר אין מועד פסיכומטרי. שפי אומר שהלכתי לו לתאום הנשיה...


יום רביעי, 24 באפריל 2013

לא עושים חשבון במעלית

נכנסתי. זה היה יום קיץ דביק במיוחד. קיוויתי שאהיה לבד. התאים לי להתבודד למשך 45 שניות במעלית. נפלתי. במעלית עמדה לא אחרת מאשר המורה עליזה, שנואת נפשי, מורתי מכיתה ג'. גם אז, לפני שנים רבות כל כך, היא לא היתה ממש צעירה, ועכשיו נראתה קשישה של ממש - כזאת שיצאה כבר לפנסיה מהפנסיה... ידעתי מה עומד לקרות.
אודי חמודי, אמרה המורה עליזה, זה אתה? ממש לא להאמין. היית ילד רזה! אתה עדיין מפחד מחשבון?
לא, עניתי לה בחיוך שהשתדל להסתיר את החיל שאחז בי, אני דוקא רואה חשבון. הפסדתי את הרזון אבל הרווחתי אהבה למספרים, הוספתי. הנינה שלי קיבלה 800 בפסיכומטרי, סיפרה המורה בגאווה בלתי מוסתרת. ואתה? שאלה בבוז גלוי, ציון פסיכומטרי יש לך? בטח קיבלת פחות מ-500, נכון? הוסיפה, בבחינת הרצחת (בכתה ג') וגם ירשת (לעת זיקנה)! חיוורון אחז בי. פיללתי שהנסיעה במעלית תגמר אבל ידעתי שהכפתור היחיד שלחוץ הוא זה של הקומה בה אני עובד. מה לעזאזל יש למורה פנסיונרית זה מכבר לעשות במשרד רואי חשבון, תהיתי.
המעלית עצרה בקומה 40 ושניינו יצאנו. בואי ואראה לך את המשרד שלי, פניתי לעליזה בגאווה. בסדר, השיבה, אבל רק לרגע קט, כי אני ממהרת. לאן יכולה למהר הקשישה הזאת, הרהרתי. לקחתי אותה לחדרי המרווח והמפואר, כיאות לסמנכ"ל משרד רואי החשבון השלישי בגודלו בישראל. השתוקקתי להרשים אותה, אולי כדי להפטר מן הטראומה ארוכת השנים של הזלזול שלה בי דאז. אני סמנכ"ל המשרד, ציינתי בגאווה. מי היה מאמין שמילד רזה, מפוחד וחסר כשרונות כמוך יצא משהו בסופו של דבר, אמרה המורה עליזה בהשתאות, אך מייד הוסיפה, אל תשאף ליותר מזה! גם כדי להגיע להיכן שהגעת דרושה מידה גדולה של מזל, ופנתה ללכת. עקבתי אחריה במבטי ולתדהמתי ראיתי שנכנסה לחדרו של המנכ"ל, שנוא נפשי.
 
ובאחת הבנתי למה שם המשפחה שלו, אקרמן, תמיד העלה אצלי אסוציאציות שליליות שלא ידעתי את מקורן.

יום ראשון, 14 באפריל 2013

מועדון הנבחן המתמיד, או: מה לא עושים בשביל אמא!


פרופסור מתי גורן בהתה בנורת הניאון המרצדת במשרדה הצנוע. היא חשה במועקה הולכת וגוברת ואף החלה להתלבט אם להזמין ניידת שח"ל. זה כבר זמן מה שמתי, מנהלת המרכז הארצי לבחינות והערכה, הרגישה קצת מלנכולית, אולם בימים האחרונים, התחזקה תחושת המועקה, עד לכדי מרה שחורה של ממש. מבחינה מקצועית נחשבה פרופ' גורן לעילוי בתחומה, אולם לאחרונה זה לא הספיק – אמא שלה לא היתה מרוצה ואף לא טרחה להסתיר זאת. ומתי גורן, פרופסורית מהוללת לפסיכולוגיה, בעלת רמת מודעות עצמית גבוהה מאוד, ידעה היטב שבלי אמא מרוצה לא יעזרו המאמרים המבריקים וההכרה הבינלאומית כדי שתחיה בשלום עם עצמה, קל וחומר, כדי שתהיה באמת מאושרת.
וכך החלה לעשות לעצמה פסיכואנליזה-אינסטנט כדי להגיע לתובנות לגבי אי-המרוצות של אמא שלה שמדכדכת אותה כל כך. בעצם היה עליה לחשוף את החלקים החבויים של אמה הקיימים בתוכה-עצמה ואינם נותנים לה מנוח. כל אותו הלילה ישבה במשרד וניתחה את עצמה, את אמה ואת השורשים של שתיהן. הניתוח התחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת, עת עלתה לפלסטינה סבתה, מתילדה יוסקוביץ', שעל שמה היא קרויה.

העליה הרביעית נקראה העליה הפולנית. כל עליה תרמה משהו לפסיפס הישוב היהודי בארץ ישראל ותרומתם של הפולנים לא נפקדה. אלו תרמו לישוב היהודי את...הקנאה. אני מקנאה – משמע אני קיימת, היא הגירסה הפולנית לדקארט. כל אם פולניה חינכה את בנותיה על ברכי 11 הדיברות: אני מקנאה, לא תרצח, לא תגנוב, וכן הלאה...
ואם קנאה היא הדיבר הפולני הראשון, הרי בהחלט יתכן ששם, בקנאה, קבור הכלב. אם מתי תמצא את מושא קנאתה החבוי, היא תוכל לבתק באיבחה את הקשר הגורדי שגורם למרתה השחורה.

ואז, לפתע, כששעון הקיר הורה את השעה חמש לפנות בוקר, הגיעה אליה ההארה!
למה רק מאה אלף נבחני הפסיכומטרי, אינם זוכים למועדון לקוחות ראוי, כפי שזוכים לקוחותיהם של ארגונים גדולים אחרים? ללקוחות ישראכרט יש את מועדון כרטיס ישראכרט, ללקוחות אל-על יש את מועדון הנוסע המתמיד. לכולם יש ורק לה אין! היא הרגישה שקנאתה בוערת להשחית. מועדון הרי מביא נאמנות של לקוח, יוקרה! והיא (או אמא שלה?) כל כך משתוקקת ליוקרה הזאת!

פתאום הכל נהיה בהיר כשמש שהתחילה לזרוח מבעד לחלון משרדה בגבעת רם. כרטיס הנבחן המתמיד, היא תקרא לכרטיס הלקוחות הנבחרים שלה. כרטיס כסף לנבחנים לפחות 5 פעמים, כרטיס זהב יוקרתי לאלו שנבחנו כבר 10 פעמים ואילו כרטיס הפלטינה, הנכסף מכולם, לנבחנים הנאמנים ביותר שלה, שנבחנו לפחות 20 פעמים. וההטבות? בהתאם לרמת הכרטיס: כרטיס הכסף יקנה אפשרות לנבחן לדלג על 5 שאלות לבחירתו; זהב יאפשר דילוג על 10 שאלות; והפלטינה, היוקרתי מכל, ידרוש מהנבחן לפתור רק מחצית מהשאלות בבחינה!
השמש כבר נראתה במלואה בפאתי הרקיע והפרופסור גורן חייכה לעצמה בשביעות רצון וצילצלה לאמה כדי להזמינה לכוס תה חם של בוקר ירושלמי קריר.