נכנסתי. זה היה יום קיץ דביק במיוחד. קיוויתי שאהיה לבד. התאים לי להתבודד למשך 45 שניות במעלית. נפלתי. במעלית עמדה לא אחרת מאשר המורה עליזה, שנואת נפשי, מורתי מכיתה ג'. גם אז, לפני שנים רבות כל כך, היא לא היתה ממש צעירה, ועכשיו נראתה קשישה של ממש - כזאת שיצאה כבר לפנסיה מהפנסיה... ידעתי מה עומד לקרות.
אודי חמודי, אמרה המורה עליזה, זה אתה? ממש לא להאמין. היית ילד רזה! אתה עדיין מפחד מחשבון?
לא, עניתי לה בחיוך שהשתדל להסתיר את החיל שאחז בי, אני דוקא רואה חשבון. הפסדתי את הרזון אבל הרווחתי אהבה למספרים, הוספתי. הנינה שלי קיבלה 800 בפסיכומטרי, סיפרה המורה בגאווה בלתי מוסתרת. ואתה? שאלה בבוז גלוי, ציון פסיכומטרי יש לך? בטח קיבלת פחות מ-500, נכון? הוסיפה, בבחינת הרצחת (בכתה ג') וגם ירשת (לעת זיקנה)! חיוורון אחז בי. פיללתי שהנסיעה במעלית תגמר אבל ידעתי שהכפתור היחיד שלחוץ הוא זה של הקומה בה אני עובד. מה לעזאזל יש למורה פנסיונרית זה מכבר לעשות במשרד רואי חשבון, תהיתי.
המעלית עצרה בקומה 40 ושניינו יצאנו. בואי ואראה לך את המשרד שלי, פניתי לעליזה בגאווה. בסדר, השיבה, אבל רק לרגע קט, כי אני ממהרת. לאן יכולה למהר הקשישה הזאת, הרהרתי. לקחתי אותה לחדרי המרווח והמפואר, כיאות לסמנכ"ל משרד רואי החשבון השלישי בגודלו בישראל. השתוקקתי להרשים אותה, אולי כדי להפטר מן הטראומה ארוכת השנים של הזלזול שלה בי דאז. אני סמנכ"ל המשרד, ציינתי בגאווה. מי היה מאמין שמילד רזה, מפוחד וחסר כשרונות כמוך יצא משהו בסופו של דבר, אמרה המורה עליזה בהשתאות, אך מייד הוסיפה, אל תשאף ליותר מזה! גם כדי להגיע להיכן שהגעת דרושה מידה גדולה של מזל, ופנתה ללכת. עקבתי אחריה במבטי ולתדהמתי ראיתי שנכנסה לחדרו של המנכ"ל, שנוא נפשי.
אודי חמודי, אמרה המורה עליזה, זה אתה? ממש לא להאמין. היית ילד רזה! אתה עדיין מפחד מחשבון?
לא, עניתי לה בחיוך שהשתדל להסתיר את החיל שאחז בי, אני דוקא רואה חשבון. הפסדתי את הרזון אבל הרווחתי אהבה למספרים, הוספתי. הנינה שלי קיבלה 800 בפסיכומטרי, סיפרה המורה בגאווה בלתי מוסתרת. ואתה? שאלה בבוז גלוי, ציון פסיכומטרי יש לך? בטח קיבלת פחות מ-500, נכון? הוסיפה, בבחינת הרצחת (בכתה ג') וגם ירשת (לעת זיקנה)! חיוורון אחז בי. פיללתי שהנסיעה במעלית תגמר אבל ידעתי שהכפתור היחיד שלחוץ הוא זה של הקומה בה אני עובד. מה לעזאזל יש למורה פנסיונרית זה מכבר לעשות במשרד רואי חשבון, תהיתי.
המעלית עצרה בקומה 40 ושניינו יצאנו. בואי ואראה לך את המשרד שלי, פניתי לעליזה בגאווה. בסדר, השיבה, אבל רק לרגע קט, כי אני ממהרת. לאן יכולה למהר הקשישה הזאת, הרהרתי. לקחתי אותה לחדרי המרווח והמפואר, כיאות לסמנכ"ל משרד רואי החשבון השלישי בגודלו בישראל. השתוקקתי להרשים אותה, אולי כדי להפטר מן הטראומה ארוכת השנים של הזלזול שלה בי דאז. אני סמנכ"ל המשרד, ציינתי בגאווה. מי היה מאמין שמילד רזה, מפוחד וחסר כשרונות כמוך יצא משהו בסופו של דבר, אמרה המורה עליזה בהשתאות, אך מייד הוסיפה, אל תשאף ליותר מזה! גם כדי להגיע להיכן שהגעת דרושה מידה גדולה של מזל, ופנתה ללכת. עקבתי אחריה במבטי ולתדהמתי ראיתי שנכנסה לחדרו של המנכ"ל, שנוא נפשי.
ובאחת הבנתי למה שם המשפחה שלו, אקרמן, תמיד העלה אצלי אסוציאציות שליליות שלא ידעתי את מקורן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה