יום שני, 20 במאי 2013

תרגול פסיכומטרי עם עוגה עוגה


 
תרגול פסיכומטרי הוא מושג שנתקלתי בו לראשונה בגן ילדים. בדיעבד אני יודע שזה נשמע קצת הזוי. מה לילד בגן ולפסיכומטרי, ועל אחת כמה וכמה תרגול פסיכומטרי?! הזוי ככל שיהיה, זה בדיוק מה שהיה. באותם ימים ארגז חול היה עדיין עם חול-ים ודליים קטנים וכפות גדולות מפלסטיק. וכך היינו משחקים בארגז החול בזמן שהגננת ציפורה היתה יושבת עם ספר צהוב עב-כרס וקוראת, חושבת וכותבת וחוזר חלילה. זה מאוד סיקרן אותי ולבסוף הרהבתי עוז ושאלתי אותה לפשר מעשיה. היא חייכה והסבירה לי שהיא מתכוננת לבחינה פסיכומטרית. עכשיו תבינו, ילד בגן לא יודע מה זה בחינה, ולא מה זה להתכונן והוא בכלל מתקשה לבטא מילה ארוכה כמו פסיכומטרי. אז למחרת שאלתי אותה שוב וקיבלתי את אותה תשובה סתומה. וכך שאלתי אותה יום-יום עד שלמדתי להגיד את המילים. באותו יום חזרתי הביתה והכרזתי בפני אמא וסבתא "ציפורה הגננת מתכוננת לבחינה פסיכומטרי!" אמא שלי כמעט התעלפה; סבתא התפוצצה מצחוק. רק שבוע קודם לכן למדתי להגיד במאמץ רב את המקצוע של אמא שלי וזה באמת היה קשה. היא לא יכלה להיות גננת? או אולי מורה? או שוטרת? אבל לא! אמא שלי בחרה דוקא להיות אפידמיולוגית. לא קלים החיים של ילד בן ארבע.
ביקשתי מציפורה הגננת שתראה לי איך היא מתכוננת לפסיכומטרי הזה. אני דמיינתי שפסיכומטרי זו בטח מפלצת גדולה ומפחידה וציפורה לומדת איך לנצח אותה כדי לשמור על הילדים בגן. אבל ציפורה הראתה לי דפים עם המון המון כתוב והסבירה לי שיש שאלות ובכל שאלה צריך לבחור תשובה בין 1 ל-4. זה היה נראה לי מאוד קל, שלא לומר טיפשי. הרי גם אני יכול לבחור מספר בין אחד לארבע - כבר ידעתי לספור עד חמש! וככה בזמן ששאר הילדים היו משחקים בארגז החול, אני הייתי יושב עם ציפורה והיא היתה מסבירה לי איך פותרים שאלות בפסיכומטרי. עוד מספר ימים חלפו עד שבאתי הביתה מהגן והפעם הכרזתי "גם אני רוצה פסיכומטרי! גם אני, גם אני, גם אני!". ולא עזר לאמא ולסבתא כלום עד שהם קנו לי ספר פסיכומטרי. שעות הייתי יושב, בוהה בכתוב (שלא הבנתי כמובן), ומסמן בקפידה את אחת מהתשובות האפשריות 1, 2, 3 או 4.

חזרתי להפגש עם ציפורה 25 שנים מאוחר יותר. היא כבר לא הגננת שלי. היא עכשיו המנחה שלי לדוקטורט בחקר המוח במכון וייצמן. מסתבר שהצליח לה בפסיכומטרי.

יום ראשון, 12 במאי 2013

המרחק הפסיכומטרי בין לפלנד לפתח תקווה

 
שיעור אנלוגיות בקורס פסיכומטרי הוא בדר"כ שיעור מעניין ומהנה אבל כשאת מלמדת אותו (או כל דבר אחר) בפעם המי-יודע-כמה אפילו הוא מתחיל לשעמם אותך. כמובן, שלתלמידים אין דבר רע יותר ממורה משועממת. וכך הבנתי שאם אני חפצה בטובת תלמידי, אני חייבת למצוא דרך להתעניין מחדש בשיעור. הייתי חייבת זריקת מרץ רצינית כי ראיתי מולי פרצופי תלמידים משועממים, שלא לומר נוטים להירדם.
זה לא פשוט ללמד פסיכומטרי במשך 9 שנים ברציפות. כדי לעשות את זה היטב את זקוקה לזריקות אדרנלין שיעזרו לך להתלהב מחדש מהנושאים שאת חוזרת ומלמדת בכל מועד פסיכומטרי ובכל כיתה. וככה במהלך השנים פיתחתי טכניקות שעזרו לי לשמור על רמה גבוהה של התעניינות והתלהבות מחומר לימודי לעוס עד עייפה. למשל, הייתי מדמיינת שאני שוכבת על חוף הים בפוקט, שמש, חול זהוב, דקלים מתבדרים ברוח קלילה, תאילנדית שתקנית מעסה את כפות רגלי, אני שותה חלב קוקוס היישר מהאגוז שבידי, כשכל אותה העת, אני בסניף פתח תקווה מול 20 תלמידים בעיצומו של שיעור הבנת הנקרא באנגלית, או הגיון בריא במילולית או גיאומטריה בכמותית. קרה אפילו שאחרי שתלמיד שלי ענה על שאלה הגבתי ב: קו-פונקה (שזה תודה בתאית לאלו שאינם למודי טיולים בתאילנד). התלמידים צחקו אבל לא ידעו שזו היתה פליטת-פה פרויידניאנית. וככה מדי פעם אמרתי "מרסי" (כשהייתי בעיני רוחי בריביירה הצרפתית); "טשקולר" כשאני בבזאר הגדול באיסטנבול או סתם בוהה בספינות החוצות את הבוספורוס המרהיב ביופיו; או דנקה-שיין, עת אני רוקדת עד אובדן חושים בדיסקוטק בברלין.
אבל עכשיו, שוב שמתי לב לעייפות המשועממת הניכרת על פני התלמידים שלי וידעתי שפעם נוספת אני חייבת למצוא משהו מלהיב במיוחד, לצאת בדחיפות לטיול במקום אקזוטי כלשהו. משהו שיעורר אותי, שיתן לי אנרגיות להמשיך את השיעור בהתלהבות ובקצב שתלמידי ראויים לו. המוח שלי החל לעבוד בקדחתנות. לאן אטייל היום? מזוית העין ראיתי על הלוח את המילה כלב. האסוציאציה התבקשה.
אחרי כמה דקות של התלהבות התחלתי לחוש בקור מקפיא, יבש וחודר עצמות. רצתי למזגן וכיביתי אותו לפני שאהפוך לנציב קרח. כיבוי המזגן גרר תגובות מחאה מיידיות של הכיתה. אנחנו מתים מחום, מה את עושה? זעקו. ואני, מורה מצפונית, מקצועית ואמפטית, היש מצב שאתן לתלמידי היקרים למות מחום? אבל הייתי בלפלנד, על מזחלת הנגררת במהירות על ידי 8 כלבים והרוח מכה בפני ללא רחם, הקור היה פשוט בלתי נסבל!
 
 
לקח לי כמה שניות להתעשת ולחזור אל עצמי, הישר מן המזחלת בצפון פינלנד, אל המציאות של שיעור אנלוגיות בקורס פסיכומטרי בקיץ לוהט בכיתה בפתח תקווה...




יום שלישי, 7 במאי 2013

800 בפסיכומטרי וההיפוקמפוס של סבתא

 
להגיד לכם שהיה קל? תשכחו מזה! אני בכלל פולני, אז אמא שלי חינכה אותי ששום דבר לא הולך בקלות. אפילו נוצה היא כבדה אם אתה זה שצריך לסחוב אותה, אמא שלי משננת באוזני מאז שאני זוכר את עצמי. מאז ה-800 בפסיכומטרי הפכתי למעין גורו של החברה' בענייני פסיכומטרי ולאייקון בעיני החברים בפייסבוק. אוצר מילים פסיכומטרי נהיה השם השני שלי. מתייחסים אלי כאל מילון פסיכומטרי מהלך. איפה לעשות קורס פסיכומטרי למזלי הם לא שואלים. הם יודעים שעשיתי בהיי-קיו. והקטע? פתאום מתייחסים בכבוד להפועל ת"א שאני אוהד ולפינק פלויד שאני מעריץ. כאילו שספורט או מוזיקה קשורים באיזו שהיא צורה לציון פסיכומטרי, גבוה ככל שיהיה. איך עשיתי את זה, אתם בטח תוהים. אז בואו ואשתף אתכם.
זה מתחיל באודי, המורה שלי לפסיכומטרי. בחור ביישן, חכם ובעל ידע פסיכומטרי עצום. בעצם זה מתחיל בהחלטה שקיבלתי לפני הקורס שהפעם אני אעשה בדיוק מה שהמורה יגיד, בניגוד לבית ספר, שם בדר"כ עשיתי בדיוק להיפך והממוצע 70 שלי בבגרות יכול להעיד על כך.
כבר בשיעור הראשון אודי אמר כמה דברים חשובים. שינה זה דבר חשוב לפסיכומטרי. הוא הסביר משהו על מחקרים בהארוורד ועל חלק במוח שנקרא היפוקמפוס ונראה כמו סוסון ים (לא פחות ולא יותר). הבנתי ש-6 שעות השינה שהתרגלתי אליהן מפקודות מטכ"ל, אולי מספיקות לגוף כדי לנצח בקרב אבל לא יספיקו למוח בשביל ללמוד. התחלתי לישון 8 שעות בלילה. הוספתי גם שעת שינה בצהרים, כמו סבתא שלי, כי פתאום העלתי סברה שיתכן שחוכמת החיים המופלגת שלה קשורה למחקר מהארוורד ולסוסון הים המסתורי. בנוסף, הסביר אודי את "מוח בריא בגוף בריא". כתוצאה מזה, במקום ללכת למכון כושר פעם בשבועיים, התחלתי ללכת כל יום. על ההליכון למדתי מילים מבריינווש בטלפון.
בעבר לא הלכתי הרבה לסרטים אבל אודי אמר שצריך ללכת לסרט בכל שבוע כדי להתאוורר ואני הרי החלטתי לקיים תרי"ג מצוות פסיכומטרי אז הקפדתי על כך. חברה שלי חשבה שאני יוצא מדעתי. בהתחלה היא חשבה שאני בדיכאון מרוב שעות השינה (סטודנטית שנה א' לפסיכולוגיה...) ואח"כ התלוננה על האובססיביות של סרט בשבוע ושל מכון כושר כל יום. אבל היא התרגלה. אודי גם אמר פעמיים בשבוע בירה עם חברים. דוקא לא סבלתי מי-יודע בירה אבל מה לא עושים בשביל פסיכומטרי?! אז יצאתי עם חברים לשתות פעמיים בכל שבוע.
ההנחייה האחרונה שלו בשיעור הראשון היתה סופסוף לגבי הלימודים עצמם. תלמדו אבל אל תחרשו! הוא ביקש שנתרגל בין שעתיים לשלוש בכל יום, לא פחות אבל גם לא יותר. לפי מה שאמר הנחתי ששעתיים וחצי זה האופטימום וזה בדיוק מה שתרגלתי בכל יום. בשיעור השני הוא דרש שבמשך זמן התרגול נכבה את הצ'ט בפייסבוק ואת הטלפון. דממת אלחוט הוא קרא לזה. זה הזכיר לי את הצבא אבל קיימתי גם מיצווה זו.

כאשר בישרתי לסבתא על הציון, הסברתי, שכדי להצליח בפסיכומטרי כנראה שצריך בעיקר לישון, לעשות כושר, לראות סרטים ולשתות בירה. סבתא חייכה. היא הסבירה לי מה זה גן רצסיבי וסיפרה שהגנים של מחוננות רצים אצלינו במשפחה מזה דורות. היא התוודתה שלא גילתה לי את זה קודם כי לא רצתה להלחיץ אותי.



יום שבת, 27 באפריל 2013

השעון נראה כמו שרודף אחרי עצמו... עד לונדון

 
אני וזמנים לא הולכים ביחד. השעון שלי מכוון למהר בעשר דקות כי ככה אני מאחר רק ברבע שעה בערך. כשעוברים לשעון קיץ או חורף, לוקח לי חודש בכלל לקלוט את זה. כל מי שקובע איתי יודע מראש שאין סיכוי שאגיע בזמן. אפילו לא במקרה. המוח שלי הוא לא שעון שוויצרי, אולי גבינה שוויצרית, אולי שעון בדואי. אם אין עדיין שם לסינדרום הזה אז בטח יקראו לו על שמי, יחזקאל צינצנטוס, או אולי סתם חזי, שם החיבה שלי.
ואז מגיע הפסיכומטרי.
מילא שהקורס מתחיל בתשע בבוקר אבל פתאום צריך לעשות כל דבר על זמן. הרגשתי אבוד. מועד אפריל הלך והתקרב. למדתי היטב באתר של המרכז הארצי על הרשמה לפסיכומטרי אבל הבנתי שלדעת איך להרשם זה לא מספיק בשביל ציון פסיכומטרי ראוי לשמו. בעצם יש לומר ציוני פסיכומטרי, כי הייתי צריך לרשום גם את אחי יהושפט. כן, כן, יש לי אח תאום. ויש בינינו סידור. יש דברים שאני עושה בשביל שנינו ויש דברים שהוא. הרשמה לפסיכומטרי זה עלי. הסתכלתי על טבלת מועדי פסיכומטרי ובחרתי לנו את מועד אפריל. אתם צריכים להבין, מי שיש לו פחד גבהים מרגיש חרדה לא רק כשהוא עומד במרפסת בקומה 20, אלא גם כשמדברים על מקומות גבוהים ואפילו כשרק מוזכרות מילים שמתקשרות לגובה. צוק, למשל, או מעלית, שלא לדבר על שמות התואר גבוה, תמיר וכיוב'. אצלי זה אותו דבר עם שעון וזמנים (אוף!). אז כבר בחירת מועד פסיכומטרי גרמה לי לרעוד כי המילה מועד, אתם מבינים, לא עושה לי טוב.
זה בטח לא גנטי כי עובדה שלשפי, אחי התאום הזהה, אין את זה. הוא דוקא דייקן להחריד. אבל שלא תחשבו ששפי מושלם. לשפי יש חרדת זכרון. כל החיים הוא מפחד שישכח משהו. ביום הזכרון הוא לוקח ואליום (שזה קל לנו להשיג כי אמא שלנו רופאה והיפוכונדרית וארון התרופות שלנו בבית לא היה מבייש את מחלקה פנימית גימל בתל השומר). כל מי שמכיר את שפי יודע שאסור להגיד לו "אל תשכח..." או "תזכור...". זה מטריף אותו. הויכוח הכי גדול בין ההורים שלנו היה האם לעבור דירה לישוב השכן או לא. אנחנו גרים בזכרון וזה מהווה טריגר לחלק מהתקפי החרדה של שפי. אמא הציעה שנעבור לישוב השכן, פראדיס. אבא התנגד והיה ריב גדול. נשארנו בזכרון אבל שפי לוקח באופן באופן קבוע תרופה נגד חרדה.
אתם כבר מבינים שמשפחת צינטנטוס היא משפחה מאוד מיוחדת. הגנים של השגעונות זה מהצד של אמא. חכו שאספר על סבתא טובה. ועוד לא הזכרתי את אבא שלי. קצת לא נעים להגיד אבל אבא שלי יקה. כלומר, ה-או-סי-די שלו זה לא משהו פרטי שלו אלא חלק מהגן התרבותי שמשותף לכל היקים. תקראו את "פחד גבהים" של אריקה ג'ונג כדי להבין איך נראית האסלה בשירותים שלנו. הוא דוקא לא כועס עלי כשאני מאחר כי אמא הסבירה לו עוד כשהייתי קטן שאני לא שולט בזה.
אז זה ככה אצלנו: אבא יקה, אמא פסיכיאטרית היפוכונדרית, שפי עם הזכרון ואני עם העמידה בזמנים. משפחה שכזאת. וכאמור, על סבתא טובה עוד אייחד בעתיד סיפור נפרד. רק כרמז אגיד שאנחנו כולנו שפויים לגמרי בהשוואה אליה.
ועכשיו מועד אפריל.
תקשיבו, כשאתה מפחד ממשהו, אתה תעשה הכל כדי להימנע ממנו, נכון? אז הפתרון שלי לחרדה מהמילה מועד הוא להפנים רק  את המשמעות השניה שלה. ואז אין לי חרדה. אז בשבילי מועד אפריל זה כושל אפריל ומכישלון אין לי שום פחד! אבל הרי אין טעם ללכת על משהו שאתה בטוח הולך להכשל בו, נכון? בקיצור, רשמתי רק את שפי לבחינה וגם לקורס (היי קיו, הקורס הכי הכי בזכרון יעקב).

אני נסעתי ללונדון ללמוד בלונדון סקול אוף אקונומיקס. גם אחלה טלוויזיה ובעיקר אין מועד פסיכומטרי. שפי אומר שהלכתי לו לתאום הנשיה...


יום רביעי, 24 באפריל 2013

לא עושים חשבון במעלית

נכנסתי. זה היה יום קיץ דביק במיוחד. קיוויתי שאהיה לבד. התאים לי להתבודד למשך 45 שניות במעלית. נפלתי. במעלית עמדה לא אחרת מאשר המורה עליזה, שנואת נפשי, מורתי מכיתה ג'. גם אז, לפני שנים רבות כל כך, היא לא היתה ממש צעירה, ועכשיו נראתה קשישה של ממש - כזאת שיצאה כבר לפנסיה מהפנסיה... ידעתי מה עומד לקרות.
אודי חמודי, אמרה המורה עליזה, זה אתה? ממש לא להאמין. היית ילד רזה! אתה עדיין מפחד מחשבון?
לא, עניתי לה בחיוך שהשתדל להסתיר את החיל שאחז בי, אני דוקא רואה חשבון. הפסדתי את הרזון אבל הרווחתי אהבה למספרים, הוספתי. הנינה שלי קיבלה 800 בפסיכומטרי, סיפרה המורה בגאווה בלתי מוסתרת. ואתה? שאלה בבוז גלוי, ציון פסיכומטרי יש לך? בטח קיבלת פחות מ-500, נכון? הוסיפה, בבחינת הרצחת (בכתה ג') וגם ירשת (לעת זיקנה)! חיוורון אחז בי. פיללתי שהנסיעה במעלית תגמר אבל ידעתי שהכפתור היחיד שלחוץ הוא זה של הקומה בה אני עובד. מה לעזאזל יש למורה פנסיונרית זה מכבר לעשות במשרד רואי חשבון, תהיתי.
המעלית עצרה בקומה 40 ושניינו יצאנו. בואי ואראה לך את המשרד שלי, פניתי לעליזה בגאווה. בסדר, השיבה, אבל רק לרגע קט, כי אני ממהרת. לאן יכולה למהר הקשישה הזאת, הרהרתי. לקחתי אותה לחדרי המרווח והמפואר, כיאות לסמנכ"ל משרד רואי החשבון השלישי בגודלו בישראל. השתוקקתי להרשים אותה, אולי כדי להפטר מן הטראומה ארוכת השנים של הזלזול שלה בי דאז. אני סמנכ"ל המשרד, ציינתי בגאווה. מי היה מאמין שמילד רזה, מפוחד וחסר כשרונות כמוך יצא משהו בסופו של דבר, אמרה המורה עליזה בהשתאות, אך מייד הוסיפה, אל תשאף ליותר מזה! גם כדי להגיע להיכן שהגעת דרושה מידה גדולה של מזל, ופנתה ללכת. עקבתי אחריה במבטי ולתדהמתי ראיתי שנכנסה לחדרו של המנכ"ל, שנוא נפשי.
 
ובאחת הבנתי למה שם המשפחה שלו, אקרמן, תמיד העלה אצלי אסוציאציות שליליות שלא ידעתי את מקורן.

יום ראשון, 14 באפריל 2013

מועדון הנבחן המתמיד, או: מה לא עושים בשביל אמא!


פרופסור מתי גורן בהתה בנורת הניאון המרצדת במשרדה הצנוע. היא חשה במועקה הולכת וגוברת ואף החלה להתלבט אם להזמין ניידת שח"ל. זה כבר זמן מה שמתי, מנהלת המרכז הארצי לבחינות והערכה, הרגישה קצת מלנכולית, אולם בימים האחרונים, התחזקה תחושת המועקה, עד לכדי מרה שחורה של ממש. מבחינה מקצועית נחשבה פרופ' גורן לעילוי בתחומה, אולם לאחרונה זה לא הספיק – אמא שלה לא היתה מרוצה ואף לא טרחה להסתיר זאת. ומתי גורן, פרופסורית מהוללת לפסיכולוגיה, בעלת רמת מודעות עצמית גבוהה מאוד, ידעה היטב שבלי אמא מרוצה לא יעזרו המאמרים המבריקים וההכרה הבינלאומית כדי שתחיה בשלום עם עצמה, קל וחומר, כדי שתהיה באמת מאושרת.
וכך החלה לעשות לעצמה פסיכואנליזה-אינסטנט כדי להגיע לתובנות לגבי אי-המרוצות של אמא שלה שמדכדכת אותה כל כך. בעצם היה עליה לחשוף את החלקים החבויים של אמה הקיימים בתוכה-עצמה ואינם נותנים לה מנוח. כל אותו הלילה ישבה במשרד וניתחה את עצמה, את אמה ואת השורשים של שתיהן. הניתוח התחיל בשנות ה-20 של המאה הקודמת, עת עלתה לפלסטינה סבתה, מתילדה יוסקוביץ', שעל שמה היא קרויה.

העליה הרביעית נקראה העליה הפולנית. כל עליה תרמה משהו לפסיפס הישוב היהודי בארץ ישראל ותרומתם של הפולנים לא נפקדה. אלו תרמו לישוב היהודי את...הקנאה. אני מקנאה – משמע אני קיימת, היא הגירסה הפולנית לדקארט. כל אם פולניה חינכה את בנותיה על ברכי 11 הדיברות: אני מקנאה, לא תרצח, לא תגנוב, וכן הלאה...
ואם קנאה היא הדיבר הפולני הראשון, הרי בהחלט יתכן ששם, בקנאה, קבור הכלב. אם מתי תמצא את מושא קנאתה החבוי, היא תוכל לבתק באיבחה את הקשר הגורדי שגורם למרתה השחורה.

ואז, לפתע, כששעון הקיר הורה את השעה חמש לפנות בוקר, הגיעה אליה ההארה!
למה רק מאה אלף נבחני הפסיכומטרי, אינם זוכים למועדון לקוחות ראוי, כפי שזוכים לקוחותיהם של ארגונים גדולים אחרים? ללקוחות ישראכרט יש את מועדון כרטיס ישראכרט, ללקוחות אל-על יש את מועדון הנוסע המתמיד. לכולם יש ורק לה אין! היא הרגישה שקנאתה בוערת להשחית. מועדון הרי מביא נאמנות של לקוח, יוקרה! והיא (או אמא שלה?) כל כך משתוקקת ליוקרה הזאת!

פתאום הכל נהיה בהיר כשמש שהתחילה לזרוח מבעד לחלון משרדה בגבעת רם. כרטיס הנבחן המתמיד, היא תקרא לכרטיס הלקוחות הנבחרים שלה. כרטיס כסף לנבחנים לפחות 5 פעמים, כרטיס זהב יוקרתי לאלו שנבחנו כבר 10 פעמים ואילו כרטיס הפלטינה, הנכסף מכולם, לנבחנים הנאמנים ביותר שלה, שנבחנו לפחות 20 פעמים. וההטבות? בהתאם לרמת הכרטיס: כרטיס הכסף יקנה אפשרות לנבחן לדלג על 5 שאלות לבחירתו; זהב יאפשר דילוג על 10 שאלות; והפלטינה, היוקרתי מכל, ידרוש מהנבחן לפתור רק מחצית מהשאלות בבחינה!
השמש כבר נראתה במלואה בפאתי הרקיע והפרופסור גורן חייכה לעצמה בשביעות רצון וצילצלה לאמה כדי להזמינה לכוס תה חם של בוקר ירושלמי קריר.

יום שלישי, 19 במרץ 2013

פסיכומטרי מספר 9 – החלום ושיברו (הזמני)


זוכרים אותי? רות אורפז-התשבי, למי שהספיק לשכוח. אתם כבר מבינים שאם אני כותבת שוב, סימן ששי שלי ואנוכי טרם צלחנו את ה-750.
אך הפעם יש לי טענות קשות כלפי המימסד:
א. שמונה פעמים התכוננו לפסיכומטרי. השתפרנו מפעם לפעם. למדנו מטעויות. ואז באו ובאיבחה שינו את הבחינה. מה, משחקים איתנו סולמות ונחשים?
ב. מילא ששינו את הבחינה, אבל הוסיפו חיבור. תסבירו לי למה קרדיולוג צריך לדעת לנסח פיסקת פתיחה?
ג. ומילא שהוסיפו חיבור, אבל למה בכתב-יד? הרי כל מי שעיניו בראשו יודע שכתב היד של רופא חייב להיות בלתי קריא (אלא למי שיש באמתחתו תואר ברוקחות). אז מה הם עושים? הם רוצים להכשיל את המוכשרים ביותר לרפואה?
ד. ומה עם 10,648 הצירופים האפשריים השונים של שלוש אותיות בעברית, ששקדנו, שי שלי ואנוכי, במשך שנים ללמוד בע"פ, על-מנת להצטיין בשאלות ה-פ.ט.ל הידועות לשימצה?
ובכל זאת נוע תנוע, אני משננת לשי שלי השכם והערב, ואנחנו בדרך לקורס פסיכומטרי שיעזור לנו להתכונן לפסיכומטרי מספר 10.
מה לא עושים כדי להיות (אמא של) קרדיולוג?
מבטיחה להמשיך לדווח.

יום שני, 18 במרץ 2013

פסיכומטרי וקלפים משוגעים


מספרים על בני פורמן שתמיד הלך לו קלף.
כבר בכיתה א' לא נחשב בני לתלמיד החזק ביותר בכיתה.
המורה יוכבד נהגה ללהג בחדר המורות (בבית הספר תחכמוני אפילו המורה להתעמלות היתה, באורח יוצא דופן, ממין נקבה) שבכל שנות חלדה, והן היו רבות מספור, לא היה לה תלמיד חלש ורפה שכל מבני פורמן.
השנים לא עשו לו טוב במיוחד, לפחות ככל שמדובר בחריפות השכל.
בגיל מיצוות נהגו להתבדח עליו שמנת האינטליגנציה שלו נמוכה אפילו מחצי מנת פלאפל בשוק בצלאל.
בצבא התלבטו אם יצליח להיות נהג אבל בסופו של דבר מונה להיות עוזר טבח.
בתום שירותו הצבאי החליט בני להתמחות במילוי אליפסות באמצעות עיפרון מספר 2.
ואיפה אפשר למלא אליפסות רבות יותר מאשר בקורס פסיכומטרי של היי-קיו?!

וכך לאחר אימונים מפרכים, שירך דרכו אל הבחינה הפסיכומטרית.

בבחינה ישב בני ומילא אליפסות להנאתו. ממש כפי שאמר המורה בקורס:  הבחינה היא רק סימולציה נוספת – אין מה להתרגש ממנה. אפילו הבוחנת, שמדי פעם שברה את השתיקה באולם ההרצאות בהכרזה המיתולוגית "עוד חמש דקות", לא הרשימה אותו, שכן בני כלל לא פתח את חוברת הבחינה.
לבסוף, כשכל האליפסות כבר היו ממולאות בדיוק מופתי, פרט לאחרונה שבהן, החליט בני, בצעד יוצא דופן של שבירת שיגרה, לפתוח את חוברת הבחינה.
הוא פתח בזהירות את החוברת מצידה האחורי והחל לקרוא בשקיקה את השאלה האחרונה בבחינה.
לאחר התחבטויות ארוכות החליט בני לסמן את תשובה מספר 2.
כחודש לאחר מכן קיבל בני את הציון בבחינה.
795.

כבר אמרנו שתמיד הלך לבני פורמן קלף?